פרשת ואתחנן

משה רבנו ממשיך את הנאום שלו לגבי המאורעות שלאחר יציאת מצרים, 40 שנה לפני כן. משה מזכיר את מעמד מתן תורה ואת כל החוקים שהוא לימד את בני ישראל. משה חוזר ומסביר את הכל מחדש ומזהיר את העם לא לסטות מהדרך הרוחנית.
הסברנו בפרשת דברים את המשמעות של השינון הזה של דברים שנאמרו וכבר קראנו בשבתות הקודמות במהלך השנה. המטרה של השינון הזה איננו כדי להזכיר לנו אלא כדי להעמיד אותנו מול מראה שדרכה נראה את מה שיש לנו עוד לתקן. אף אדם לא רואה מה לא בסדר אתו. לכן, אין יותר חיוני לאדם שמבקש להתקדם בצמיחה הרוחנית שלו מאשר להיות כל הזמן בחברה של אחרים שאף הם מתמידים בדרך הרוחנית ושואפים לדעת מה יש להם עוד לתקן.  כל אחד בקהילה כזו יש לו אז את "הזכות" לקבל עזרה והדרכה ממישהו אחר ובכך לדעת על מה יש לו עוד לעבוד. אנחנו זקוקים לכוח שהכניס משה במילים האלה כדי לעזור לנו לראות את עצמנו בצורה כנה.
משה מתחנן לבורא שיתיר את הגזרה וירשה לו להיכנס לארץ ישראל יחד עם כולם. אפילו אנחנו יודעים שזה לא יעזור. כל מעשיו של הבורא הם בצדק מוגמר. לכן אין מקום לצפות שהוא ישנה את דעתו. ישנו חוק ייסוד בבריאה והוא חוק הסיבה והתוצאה. להתחנן לבורא שיסלח לנו ושישנה את דעתו, עומד בסתירה מוחלטת לחוק זה. ועוד, האירו החכמים שמשה התחנן 515 פעם, כמניין האותיות של המילה ואתחנן (שערכה המספרי הוא 515). מה מבינים מזה? רש"י מפרש ואומר שאין תחנון אלא מלשון מתנת חינם. ממתי מותר לקבל משהו בחינם? אלא, משה ידע שאין סיכוי לשנות גזרות אלא אם האדם מגיע לדבקות מלאה עם הבורא. את זה ניתן להשיג רק אם האדם מבין שלא מגיע לו מאף אחד, וודאי לא מהבורא, "כלום". כל מה שאנחנו מקבלים הוא בגדר מתנת חינם מכוון שאין סיכוי שנוכל לשלם עבור מה שאנחנו מקבלים מהבורא. לכן, כל עוד מקננת המחשבה, ואפילו בעומקי העומקים של תת המודע, שיש לאדם זכות כלשהי או שמגיעה לו תמורה בעבור מעשיו, הוא לא יוכל לקבל. עם כל תחנון, משה נכנס עמוק יותר אל תוך התודעה שלו וניקה כל שריד של "מגיע לי" עד שלא נותר מה לנקות. עד שהבורא אומר לו "רב לך, אל תוסף דבר אלי….". מספר הרבדים שמשה היה צריך לנקות היה 515.  והדרך היחידה כדי לקבל מתנת חינם היא כאשר מה שאנחנו רוצים לקבל איננו בשבילנו אלא לתועלת הכלל. לכן כתוב: "ויתעבר בי ה' למענכם". השכוח של הבורא שבו יש מחילה והתרת גזרות התעבר במשה שהוא, כפי שלמדנו, מייצג את הפנימיות של התורה. משה לא מת, כך מעיד עליו רבי שמעון בפירוש הזהר לפרשת זאת הברכה. משה כן נכנס לארץ, לא בגופו אלא בתור תודעה של הפנימיות של התורה שהיא בעצם המודעות של חכמת הקבלה. כל פעם שאנחנו פותחים ספר תורה כשר וקוראים בו עם המודעות שלימדו אותנו רבי שמעון והאר"י וכל יתר המקובלים, אנחנו מגלים את הכוח של משה רבנו. כל פעם שאנחנו פותחים את ספר הזהר וקוראים בו או בכתבי המקובלים, אנחנו מגלים את משה רבנו. ודרך משה אנחנו מגלים את הכוח של הבורא שהתעבר בו ובך מנקים גזרות דין מעלינו כפי שכבר עשה משה בפרשת ואתחנן. לכן, כשאנו פותחים את ספר התורה בשבת הזו, טוב נעשה להתבונן במילה ואתחנן ולבקש ביטול גזרות דין מחיינו ורחמים עבור כל העולם.
זו היא הסיבה שקוראים את פרשת ואתחנן אחרי תשעה באב. אם נותרו לאדם דינים או גזרות שלא ניקה אותם בתשעה באב, אז בקריאה הזו ובזכות משה רבנו יש את האפשרות לעשות כן.
עשרת הדברות מוזכרות כאן שוב. זהו, שוב מסע בזמן לרגעים הראשונים של הבריאה שיצא לפועל על ידי 10 מאמרות (10 פעמים המילה "ויאמר אלהי-ם") כפי שהסברנו בפרשת יתרו. הבריאה יצאה לפועל על ידי מידת הרחמים. לא היה אז מוות ולא היו צרות ולא היו מחלות ולא כל סוג של דין. למצב הזה מחברות אותנו עשרת הדברות כאן. "אמירה" מחוברת לרמת המחשבה, לשלושת הספירות העליונות (כתר, חכמה ובינה) ,ואילו "דיבור" מבטה את רמת ההוצאה לפועל של המחשבה ומחוברת לספירת המלכות. על ידי קריאת עשרת הדברות, אנחנו מביאים את המודעות של עשרה מאמרות למלכות ומנקים אותה.
הדרגה הרוחנית שהגיע אליה משה רבנו נקראת ספירת דעת. זו היא חולייה המקשרת בין הספירות העליונות ליתר הספירות. דעת הוא חיבור. כשהאדם ידע את חווה, הוא התחבר למהות הפנימית שלה. מזה יצאה האנושות. ברור שהיה כרוך בזה אקט מיני, אבל, התורה לא בחלה אף פעם לקרוא לילד בשמו. מה שהיה חשוב הוא החיבור התודעתי שהתרחש ביניהם. על אותו משקל אומרת התורה על אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה…" (בראשית, ויאר יח,יט). אף כאן, ידיעה היא חיבור של מודעות.
זו היא הסיבה שהחלק הראשון של שמע ישראל מופיע פה. האר"י הקדוש מסביר שהפסוק הראשון של שמע ישראל מחבר למסגרת של זעיר אנפין ואילו הפסוק השני (ברוך שם כבוד…) מחבר למודעות של המלכות. קריאת שמע ישראל מחברת בין זעיר אנפין ומלכות ומאפשרת לנו חיבור עם העולם הרוחני. יש לנו אות "ע" גדולה במילה שמע וגם אות "ד" גדולה במילה אחד. למדנו כבר שאות גדולה מעלה אותנו למודעות של ספירת בינה. שני האותיות האלה ביחד הם "דע". יש לנו כאן חיבור נוסף שדרכו כוח הדעת של משה רבנו יכולה לעזור לנו לעלות מעל המסגרת הגשמית ולהתחבר למסגרת של רחמים גמורים מספירת בינה.
השבת הזו נקראת שבת נחמו מכוון שקוראים בה את ההפטרה מספר ישעיהו "נחמו נחמו עמי". נשמע כאילו הבורא מנסה לנחם אותנו על חורבן בית המקדש. כמה אנשים באמת מרגישים צער כל יום על חסרונו של בית המקדש? אז למה הנחמה? האם מילים נעימות יכולות באמת לקחת את הכאב ממישהו שקרה לו אסון? והתשובה היא כמובן לא.
אמרו החכמים שבכל דור שבו לא נבנה בית המקדש כאילו בו הוא נחרב. התורה כבר לימדה אותנו שהמקדש הזה חייב להתחיל בתוכנו כפי שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (פרשת תרומה, שמות כה,ח). אז, כשהמקדש הפנימי שלנו בנוי וקיים והבורא שוכן בתוכו ומתבטא דרכו, אנחנו יכולים לבטל דינים וגזרות מהחיים שלנו ומהסביבה שלנו.
האר"י הקדוש מסביר לנו למה באמת אנחנו קוראים את ההפטרה הזו אחרי תשעה באב. שורשה של המילה נחמו הוא "נחם" שהערך המספרי שלה (98) זהה לערך המספרי של המילה "צח" (זך, נקי) וגם המילה "סלח". כלומר, מטרת הנחמה היא להוציא מאיתנו את השליליות שלא מאפשרת למקדש הפנימי שלנו להיבנות ולא מאפשרת לאור הבורא לשכון בתוכנו. על ידי קריאת ההפטרה אנחנו מזככים את הפנימיות שלנו ויוצאים לדרך חדשה ונקייה יותר וערוכים יותר למלא את תפקידנו כשליחים של האור של הבורא.