הפרשה הקודמת, פרשת "וישב יעקב", מסתיימת במילים "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו".
בהיותנו תלמידי קבלה אנחנו חייבים לשאול כאן שאלה מהותית. מה פשר הכפילות במשפט הזה? אם הוא לא זכר את יוסף, לא מובן שהוא שכח אותו? אלא, כפי מסביר רבי שמעון בר יוחאי בספר הזהר, התורה אינה תיעוד היסטורי אלא סודות עליונים שמגלים לנו את המתרחש בעולמות העליונים ואיך לנצל אותם כדי לשפר את החיים שלנו. התורה אינה ספר שירים או סיפורים ואין אות או מילה אחת מיותרת. אם התורה בחרה בכפל לשון אז ישנו ודאי מסר חשוב להתפתחות הרוחנית שלנו.
פרשת השבוע מתחילה עם המילים "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם…". אלא הם אותם שנתיים שהתווספו ליוסף בבית כלאו בגלל שתלה את תקוותו בשר המשקים של פרעה וביקש את התערבותו כדי לצאת מבית הסוהר. שר המשקים שכח ונזכר רק שנתיים לאחר מכן.
איך זה ייתכן? מה הוא זיכרון ומה היא שכחה?
ספר הזהר מסביר את עניין מקץ במילים "קץ שם לחושך".
המילה שכחה בחילוף אותיות היא חשכה. למה אדם שוכח? מכוון שמשהו, באותה עת, גורם לו להימצא במודעות של חשכה. זכירה הוא המצב שבו הארה מתגלה ועימה מתגלה כוח של חיבור לאור. בפרשה זו יש סוף לחושך הרוחני שגורם לכולנו לשכוח ולהיות מבולבלים. והחושך הגדול ביותר הוא כששוכחים שהבורא נמצא איתנו ולידינו כל הזמן ויש סיבה טובה לכל מה שקורה. ובגלל זה תיקנו החכמים שהקריאה בפרשת מקץ תתאים תמיד לשבת של חג החנוכה וחנוכה כידוע הוא חג האור וגילוי כוח הניסים.
פרעה חולם שני חלומות. הוא חולם על שבע פרות דקות ורזות שבולעות פרות מלאות וטובות בשר ולא נשאר זכר לשמנות. הוא גם חולם שבע שיבולים דקות שבולעות שיבולים מלאות. פרעה מתייעץ עם כל החכמים ולא מקבל מענה משכנע לפשר החלום. יוסף, שהגיע זמנו לצאת מהכלא ולהגיע לשלטון, מובא מהכלא על מנת לפתור את החלום. פרעה מספר את החלומות ליוסף ומסלף חלק מהעובדות. יוסף מעמיד את פרעה על הסילוף ומפרש את החלום
לומדים מכל זה שכאשר מגיע זמנו של אדם להימצא במקום או במצב מסוים, הדבר יקרה בזמן הנכון. לא צריך לחפש את זה. זמנו של יוסף לעלות לגדולה הגיע כשהביאו את שני שרי פרעה אליו. צריך להיות מוכן רוחנית כל הזמן לקבל את מה שבא בשמחה על מנת שהאגו לא יסובב את הראש ויגרום לנו לפספס הזדמנויות לצמיחה שהחיים מזמנים לנו.
הסיפור על שבע שנות השפע ושבע שנות הרעב מלמד אותנו שבחיים יש מעגליות של עליות וירידות. כל אחד צריך להיות פרקטי ואחראי מספיק שכאשר יש שפע, לא לבזבז את כולו, כי אם להיות מוכן לזמנים שהשפע לא מגיע בקלות. הנטייה לבזבז יותר ממה שיש אינה נכונה ופוגעת במיוחד כאשר הגלגל של החיים מתגלגל למטה.
יוסף הוא המרכבה לספירת יסוד, הברז הרוחני שמזרים את השפע למלכות, לעולם הגשמי שלנו. כל הסיפור בפרשה מנחה אותנו איך לבנות כלי מתאים לקבלת השפע ואיך לפתוח את הברז של השפע כדי שהוא יכנס לחיים שלנו ולעולם. חשיבה חיובית ואמונה מלאה שהכוח המפרנס הוא האור של הבורא הוא התנאי והגורם המכריע שכל צרכיו הגשמיים של האדם ימולאו מדי יום ביומו בדיוק כפי שקיבלנו את המן במדבר במשך ארבעים שנה מידי יום ביומו.
לצערנו, כאשר איננו נמצאים באמונה מלאה ושלמה, אנו מעכבים את זרימת השפע. במקרה של יוסף ומצרים, כל התהליך המסופר בפרשה הקודמת והפרשה הזו היה הכנה לכך שכל העושר של העולם יגיע למצרים, וניתן לשליטתו של יוסף ושל מערכת הקדושה. וכל זה היה כדי שביציאת מצרים יוכלו בני ישראל לצאת עם כל העושר ולהיות אחראים על פרנסת העולם.
הרבה פעמים קורה שהתהליכים בחיים מתרחשים מעבר לממד הזמן המיידי. לרוב האנשים אין את ראית הנולד, ולכן קשה להם להבין את התהליכים. המבחן הוא מבחן של אמונה בחוקיות ובכללים של הבריאה שעל פיהם מושתת העולם. כשאנחנו לא רואים ולא מבינים את התרחשויות בחיינו, אנחנו צריכים להבין מייד שנקלענו למצב של חשכה. מה שעלינו לעשות מייד הוא למצוא את הדרך להדליק את האור. מפרשת "מקץ" ומחנוכה אנו רוצים את הכוח של זכירה, הכוח להיות מחוברים לוודאות גם כאשר מה שהעיניים שלנו רואות איננו ברור ומבלבל.